בסינית המילה משבר מצוירת בשני סמלים:
אחד מבטא סכנה והשני הזדמנות.
“רק מול פני המוות נולד העצמי שבאדם.” (אוגוסטינוס)
מפגש עם חווית קוטב – יכול להוות כר להתפתחות משמעותית.
מחלה מאיימת יכולה להפעיל התפתחות וכוחות נפש שלא היו מתגלים אלמלא המשבר.
התהליך מתחיל מכאב ואובדן שמבקשים להירפא,
אבל יכול הסתיים בהתעצמות אישית שמאפשרת להתגבר על הקושי וליצור חוויות חיים משמעותיות.
מצב של מחלה מהווה תמריץ לחיפוש כוחות מרפאים המצויים באדם פנימה,
מגע עם אוצרות פנימיים כגון: חמלה, חוכמה, אהבה ויצירה
שיסייעו בהתגברות על הקשיים ובהרחבה ובמימוש מלוא הפוטנציאל העצמי.
מצב של סכנה מחייב נקיטת פעולה להבטחת הישרדות והסרת המצב המהווה סכנה,
אך חשוב מאד להקדיש מאמצים גם להסתגלות רגשית: להשלמה, לתקווה ולמשמעות.
אובדן של יכולות גופניות או פגיעה בתחושת הערך העצמי יכלים לעורר תגובה המזכירה אבל.
הפסיכולוג האמריקאי רוברט מאייר כתב:
האובדן מזעזע את עולמך ומערער אותו,
ועבודת האבל היא לחבר בין הצער על מה שאבד ונקטע על ידי המחלה,
לבין ההכרה במה שנשאר, שריר וקיים ובעל ערך,
כדי לבנות תמונה מחודשת של הזהות העצמית.
לאחר שהרפואה סיימה את הטיפול בסכנה והחיים ניצלו,
כדאי לעבוד ולעסוק בהזדמנויות שנפתחו ולעודד את מימושן.
יש פה מעבר מהעיסוק בהישרדות בלבד
להשקעה בחיים שיש בהם מימוש והגשמה עצמית מלאה יותר.
מחלה ועמידה מול המוות מעירים משגרה מובנת מאליה
ומזמינים לחיות חיים של ממש במלוא ההוויה.
לא פעם זו הוויה ספוגת פחד.
אבל פחד לא תמיד מוביל רק לייאוש,
לפעמים הוא מעיר לחיים מלאים יותר.
ניתן לרתום את הפחד ממוות ואת הצער על קוצר הזמן
ולגייס אותם כדי להספיק ולהשקיע במה שחשוב ויקר לליבנו.
אפשר לגלות שבכל משבר יש לא רק כאב הפרידה מהישן,
אלא גם הפתעה ממפגש עם החדש.
מחלה שעצרה את שגרת החיים בחריפות,
יכולה לשבור את ההתנהלות האוטומאטית (הרגלים)
ולחשוף חלקים שלא היו נגישים,
כי נחסמו על ידי הרגלים.
דרישה לשינוי,
כמו כל לימוד חדש,
יכולה לעורר התנגדות או חרדה,
פחד שהדבר ישמוט את אשליית השליטה והיאחזות במוכר ובבטוח.
שבירת ההתנהלות האוטומאטית מזמנת החייאה של הזדמנות
ללמוד דברים חדשים שלא התאפשרו בגלל מסך “ההרגל”.
ארוע כמו מחלה הוא הזדמנות לעצור ולשאול שאלות כגון:
– האם זו הדרך היחידה?
– האם יש דרכים נוספות?
– הניתן לחקור עוד אפשרויות?
לורנס לה שאן , פסיכולוג אמריקאי ,
שכתב את הספר : “הסרטן כנקודת מפנה”
לה שאן מדבר על ההזדמנות “לשיר את השיר שלך” ככוח מרפא.
וכפי שכתבה לאה גולדברג:
“והנה אתה בא בימים זקנת ושבת,
וימיך ספורים ויקר מנינם שבעתיים
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש
(“שירי סוף הדרך” ב’)
אשמח לעזור לכם במסע שלכם לחיים בריאים ומלאי משמעות.
