מה זה AEDP וכיצד יכול לעזור במלאכת הריפוי בקליניקה?
דיאנה פושה (פסיכולוגית קלינית אמריקאית, )
פיתחה מודל שמטרתו לעקוף את הפרשנויות השכלתניות הנהוגות בטיפול הפסיכולוגי,
באמצעות עבודה הממוקדת ברגשות, וכך להאיץ את הטיפול .
הדרך להגיע לרגשות לפי פושה, היא קודם כל דרך הגוף, במתכונת המזכירה עבודת פוקוסינג .
( Accelerated Experiential Dynamic Therapy )
משלבת בתוכה גישות תיאורטיות וטכניקות שונות,
וידועה במיוחד בהבנה המעמיקה שלה על נושא הרגשות
והקשר שלהם למחקר עכשווי בתחום המוח והתודעה.
עבודת הטיפול מתחילה מהגוף ודרכו מתחברים לרגשות, ולבסוף לתובנות.
באופן זה, התובנות הינן שורשיות, מדויקות יותר ובעיקר מרפאות יותר.
בנוסף, היא שמה דגש על תיאוריית ההתקשרות,
שממנה נובעת החשיבות של טיפוח יחסים חמים ותומכים עם המטופל,
כדי להטביע בו את החוויה שהוא אינו לבד בהתמודדות שלו .
היא מלמדת שמטופל שלא מרגיש בטוח בתוך הסטינג הטיפולי
לא ירשה לעצמו לצלול פנימה ולעבור שינוי פנימי.
כמו כן, היא משלבת בתפיסתה עקרונות מהפסיכולוגיה החיובית,
ומאמינה שלנפש מנגנונים מובנים שמכוונים אותה לעבר איזון והחלמה,
וגישתה לכן אופטימית בהרבה מזו של התיאורטיקנים הדטרמיניסטיים והפסימיים של העבר .
השפה שמשתמשת בה פושה, לכן,
היא שפה של קידום בריאות ולא של פתולוגיזציה ו”טיפול בהפרעות”.
מחקר המוח מלמד אותנו דברים רבים על ההתנהגות שלנו
ונותן תשובות לדברים שלא הבנו עד כה בנושא הנפש והטיפול בה.
לדוגמא, פרויד האמין שתובנה על מקור הבעיה פותרת אותה.
אנחנו יודעים היום שלא כך הדבר.
פעמים רבות, הבנת המקור לבעיות הרגשיות עדיין לא עוזרת למטופל לשחרר את הדפוסים הפתולוגיים.
מחקר המוח מסביר לנו מדוע זה כך.
למוח שלנו יש 3 חלקים עיקריים, שהתפתחו כתהליך אבולוציוני.
מהשלבים המוקדמים של האבולוציה שלנו נותר אצלנו מוח הזוחלים,
הוא גזע המוח, שתפקידו לגרום לנו להגיב בתקיפה או מנוסה אל מול סכנות.
מהשלב המאוחר יותר בהתפתחותנו כיונקים נותר המוח התיכון (מוח היונקים),
שהחלק החשוב בו היא המערכת הלימבית, האחראית על רגשות.
החלק השלישי של המוח, והאחרון שהתפתח אבולוציונית ,הוא החלק היחודי לנו כבני אדם.
חלק זה נקרא הניאו-קורטקס (קליפת המוח), והוא זה שמאפשר לנו חשיבה מופשטת.
לצערנו, בשל היותו “התוספת האחרונה” למוח שלנו,
הוא מוגבל ביכולתו להשפיע על המבנים העתיקים יותר במוח, כיוון שהם קדמו לו.
מסיבה זו ההגיון שלנו ,יכולת שמקורה בניאו-קורטקס, מתקשה לשלוט ברגשות,
שמקורם במערכת הלימבית, כיוון שהיא מבנה שמבוסס עמוק יותר במוח מהניאו קורטקס.
ולכן על מנת לחולל שינוי עמוק ואמיתי אין זה מספיק לדבר על הדברים ממקום שכלתני.
למעשה, דיבורים לבד כלל לא מחוללים שינוי.
שינוי מתאפשר בעיקר ממקום של חוויה רגשית.
בעצם לפי גישה זו אין ריפוי ללא נגיעה ברגש.
הניתוק מהרגשות מרחיק אותנו גם מעצמנו ומהיכולת להתחבר לאחרים ולחוות את החיים במלואם.
אפשר להשוות את הנפש שלנו לבית ואת החשיפה הרגשית לפתיחת חלונות.
כשאנחנו חשופים רגשית, חלונות הבית הפנימי שלנו פתוחים
ודרכם נשקף נוף יפה ונכנסים אור ובריזה.
כל הגנה שאנו נשים סוגרת חלון ובהדרגה אנחנו מוצאים את עצמנו נעולים בתוך הבית הפנימי שלנו
שבו אנחנו אולי מוגנים אבל חנוקים וחסרי חיים.
אפשר לראות את מטרת הטיפול במקרים אלה כפתיחה הדרגתית של החלונות הרגשיים שלנו מחדש,
כדי לאפשר לעצמינו לראות ולהיראות ולשם כך צריך לקחת סיכונים ולהיות במקום פגיע.
לפי גישה זו מתייחסים לרגשות כסוג של מתנה אדפיטיבית –
כמו צבעי יסוד להתנהלות הרגשית שלנו.
לכל רגש יש סיבה אבולוציונית.
פחד בא להגן עלינו, עצב עוזר לנו לעבד מצבים של אובדן ולהאט את הקצב ולקבל תמיכה,
כעס מעיד על פגיעה וקושי מסוים וכך הלאה.
עבודה עם הרגשות ,זיהוי, הכרה והבנת התפקיד שלהם מקדמת מאד את התהליך הטיפולי.
בעבודה הרגשית עוזרים למטופל לזהות את הרגשות שנמצאים מתחת לפני השטח
ומעודדים אותו לבטא אותם.
מהות העבודה הטיפולית היא
לאפשר למטופל לפגוש את החלקים שאיתם הוא אינו בקשר.
את מצבי העצמי שהדיר מחווית העצמי שלו.
חלק משמעותי מהתהליך נעשה דרך
עיבוד על – חוויה רפלקטיבית על מה שקרה בטיפול.
עיבוד העל נעשה דרך שיום לרגשות,
ודרך יצירת חוויה רגשית אחרת מהחוויה המוקדמת
ועל ידי כך יצירת נתיב נויראלי חדש במוח שלו
והטמעת החוויה הרגשית החדשה אל תוך הרפרטואר הרגשי שלו.
היישום הינו בעזרת יצירת חוויה רגשית מתקנת דרך עבודה בדמיון מודרך
שבה מזמינים את המטופל לדמיין שמה שלא היה זמין לו אז – כעת זמין לו באמצעות הדמיון.
והיות והמוח שלנו אינו מבחין בין דמיון למציאות,
התהליך עשוי לעזור לו לתקן את החוויה הרגשית.
אשמח לעזור גם לכם ליצור נתיבים עצביים חדשים לחיים בריאים, אותנטים ומלאים.
